זן ואומנות אחזקת הנפש

המסע הרוחני אינו טיול שאוספים בו פניני תובנה לקישוט מחרוזת האישיות – זהו מסע שמטרתו שינוי עקרוני – לא שיפור של דבר זה או אחר, אלא שינוי בסיסי, החלפה של מערכת ההפעלה שלנו. כדי לגלות את מה שנמצא מעבר לקליפת האישיות, עלינו להתבונן באישיות שלנו, שמורכבת ממעטפת של הרגלים המשמשים מעין מנגנון פעילות אוטומטי שהתפתח מכוח הנסיבות הספציפיות של חיינו. עם הזמן הופכים הרגלים אלו למסכה שמתפקדת מבלי שנהיה מודעים לה. ההרגלים חוזרים על עצמם, יוצרים אשליה של "אני" קבוע והם שמעצבים את אופי המסכה ואיתה גם את האופי של חיינו, הקארמה.

הדרך היחידה להתבונן באישיות ולפרק את ההרגלים מהם היא מורכבת, מותנית ביכולתנו להתבונן בעצמנו, באוסף ההרגלים שלנו, הגלויים והסמויים – האופן שבו אנחנו הולכים, מדברים, חושבים ומרגישים, כולל ההרגל העמוק לשמר עולם פנימי, נפרד מהמסכה החיצונית של ההתנהגות הפומבית. כדי לחשוף את ההרגלים שלנו עלינו לייצר סביבה מיוחדת, שתשקף אותם החוצה כמו מראה.

המורה הרוחני גורדג`ייף אמר בתחילת המאה שעברה: "כל אדם מבוגר בנוי כל כולו מהרגלים, אף כי לעתים קרובות אין דבר זה ידוע לו והוא אפילו מכחיש שיש לו הרגלים כל שהם. אנו מלאים בהרגלים ואדם לא יוכל לדעת את עצמו לעולם עד אשר ילמד את כל הרגליו. ההסתכלות בהרגלים ולימודם קשים במיוחד, כי בכדי לראותם ו`לרשום` אותם, יש להימלט מהם, להשתחרר מהם ולו גם לרגע. כל עוד שולט באדם הרגל מסוים אין הוא מבחין בו, אך בעצם הניסיון הראשון ולו גם החלש ביותר להילחם בו, מרגיש בו האדם ושם לב אליו. לכן, כדי להסתכל בהרגלים וללמוד אותם, עליך לנסות ולהיאבק עמם.

אדם עשוי, למשל, לרצות ללמוד את תנועותיו, עשוי לרצות להסתכל כיצד הוא הולך. אך לעולם לא יצליח לעשות כן יותר מרגע אחד אם ימשיך ללכת באופן הרגיל. אך אם הוא מבין שאופן הילוכו הרגיל מורכב ממספר הרגלים, כגון: מצעידת צעדים בעלי אורך מסוים, הליכה במהירות מסוימת וכן הלאה, והוא מנסה לשנותם, כלומר, ללכת מהר יותר או לאט יותר, לצעוד צעדים גדולים יותר או קטנים יותר, יוכל להסתכל בעצמו וללמוד את תנועותיו תוך כדי הילוכו.

אם רוצה אדם להסתכל בעצמו כשהוא כותב, עליו לציין לעצמו כיצד הוא מחזיק את עטו ולנסות להחזיקו בדרך שונה מן הרגיל. אז תיעשה ההסתכלות לאפשרית. כדי להסתכל בעצמו, חייב אדם לנסות ללכת לא בדרכו הרגילה, עליו לשבת בתנוחות בלתי מקובלות, עליו לעמוד כשהוא רגיל לשבת, עליו לשבת כשהוא רגיל לעמוד ועליו לעשות בידו השמאלית את התנועות שהוא רגיל לעשות בידו הימנית ולהיפך. כל זה יאפשר לו להסתכל בעצמו וללמוד את הרגליו" (מתוך "החיפוש אחר המופלא").

אפשר לנסות ולעשות זאת בתוך המסגרת הרגילה של חיינו, בסבלנות ובהדרגתיות, אבל מאחר שההרגלים מותאמים לסביבת חיינו הרגילה, קשה מאוד יהיה להבחין בהם בתוכה. האפשרות האחרת היא למצוא סביבה שונה לחלוטין, שתאלץ אותנו לחרוג מכל דבר שאנו מורגלים בו, כמו למשל מנזר בודהיסטי.

במנזרי היער בתאילנד יש לכל נזיר רצועת בטון אישית לתרגול הליכה איטית במיוחד. ארבעה לילות בחודש לא ישנים וצריך גם להשתין בכריעה. במנזרי הזן הולכים בטור ואוכלים עם ארבע קערות שאסור שהן ייצאו מהשורה. המרכז של טיק-נאט-האן הוייטנאמי הוא המקום שבו אוכלים הכי לאט בעולם. בסביבה שכזו, ההרגלים המעשיים מתנפצים וההרגלים הפנימיים, אורחי הרגש והמחשבה, נתקלים בחומה של חוסר שיתוף פעולה. עם הזמן ההרגלים מאבדים מכוחם ואנו מתחילים ללכת, לדבר, לחשוב ולהרגיש אחרת.

גם הניסיון להיות מאושרים מבוסס על הרגלים, על פעולות קבועות שאנו מסגלים לעצמנו, שגורמות לנו להרגיש טוב. אם נצליח לפרק הרגלים אלה, יתפנה לנו זמן, בו בלי שום סיבה מיוחדת אפשר להיות סתם מאושרים.