חשיפה

מאת: שירי ליבשטיין

כחלק מהמחויבות השנתית שלקחתי על עצמי ביום ההולדת האחרון, להתנסות בדברים חדשים שאני בדרך כלל לא עושה. נרשמתי לסדנה של ניסים אמון, בלי ממש לדעת מה עומד להיות שם. את ניסים אני מכירה באופן אישי וגם קראתי חומרים שלו שמאוד דיברו אלי. אבל שום דבר, פשוט שום דבר לא יכול היה להכין אותי, למה שעברתי בקורס למטפלים שלו.
שיטת הטרילותרפיה אותה מלמד ניסים, מחלקת את האדם לראש רגש ואמצע. הראש הוא החלק שעושה מה שצריך. הרגש היא החלק שעושה מה שרוצה והאמצע הוא בעל הבית החלק שמממש את הייעוד.
אצל רובינו נוצר קרע בין הראש לרגש בילדות בעקבות חוויה בה נותרנו חשופים, לבד, ללא אהבה ומכאן לקחו הראש או הרגש פיקוד והאמצע נעלם. מטרת הטיפול היא כמובן להעיר את האמצע, כדי להחזיר לעצמנו את ההנהגה והאהבה העצמית ולהוריד את רמת הסבל. דרך יצירת חוזה מחודש בין הראש לרגש שנותן לכל אחד מהם 50 אחוז בדיוק. ולאמן את האמצע להיות אקטיבי.

זה היה במפגש השמיני שבו ניסים הכריז בתחילת השיעור שהיום שוב בוכים. אצל ניסים זה עניין של מה בכך. בכי בשבילו משול למקלחת פנימית של הנפש והוא בריא ומומלץ כמה שיותר. רק מה, רובנו שמונחים על ידי הראש לא ממש מאפשרים לרגש לבכות ובוודאי לא מול קהל. אז ניסים משתמש בטכניקות שונות, כדי לעקוף את הראש ולפתוח את מרתפי הלב.
כשהגענו לתרגיל המקדים, הלב שלי פעם בחוזקה. הפעם התרגיל נקרא "הליכה מלאכים" וזה אומר שהיה עלינו לעבור בעניים עצומות בין שתי שורות אנשים שנוגעים בנו בעדינות בראש, בפנים, בכתפיים, בידיים ובסוף המסלול מקבלים חיבוק חם מאחד המדריכים בקורס. הרעיון הוא להמחיש את המעבר מהראש שרואה בזה משהו לגמרי מיותר, לרגש שזקוקה לקבל אהבה בכל הזדמנות. אצל רוב האנשים זה עובד. מתחילים עם תחושת אי נוחות קלה ובאמצע הדרך משתחררים נהנים, מתרגשים, לפעמים עד דמעות.

אצלי קרה משהו אחר. balance
פחדתי והפחד הזה לא אפשר לי לזוז. משהו ברעיון שיגעו בי כך ועוד קבוצה של אנשים "זרים", הרגיש כמו איום. זו לא הפעם הראשונה שניסים משתמש במגע, ולא הפעם הראשונה שאני מרגישה לא נוח עם זה, אבל כאן חשבתי שהוא חצה גבול.
בעקבות שכנוע מאסיבי לא לוותר לעצמי, כמו שאני נוטה לעשות במצבים כאלה, הצטרפתי לתרגיל. את מה שהיה שם אני לא ממש זוכרת חוץ מאשר את המילים "את לא באמת כאן" שחזרו על עצמן ואת זה שראיתי את עצמי הולכת כאילו מחוץ לגוף.
בסוף התהליך, החיבוק גרם לי לפרוץ בבכי שלא נגמר וניסים שהשגיח מהצד, אפשר לזה לקרות.
בשלב השני של התרגיל עמדנו בשני מעגלים. מעגל חיצוני מתחלף ומעגל פנימי קבוע. מי שעמד במעגל הפנימי עצם עניים ומי שעמד בחיצוני הניח בעדינות שתי ידיים על הלב של האחר והלה התבקש לדמיין מי בא לחבק אותו, מי בא לתת לו אהבה.
אני עמדתי במעגל הפנימי וכל מה שהעסיק אותי היה שאני חייבת להבין למה אני בוכה, מה המחשבה שמפעילה את הרגש. אבל כלום לא היה שם. הדמעות לא הפסיקו לזלוג וההבנה למה זה קורה לא הגיע, הדבר היחיד שזיהיתי הייתה תחושה של חשיפה. לפתע משהו חיבק אותי מאחור וראיתי את המדריכים הרוחניים שלי עומדים ומושיטים לי ידיים. כמובן שהבכי התגבר וביקשתי שיעזרו לי לצאת מהמצב הזה, אבל המסר היה שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. "התמקדי בנשימה ושחררי את הצורך להבין. כל החיים נתת לעצמך אהבה ועכשיו הגיע הזמן לאפשר לאחרים לתת לך ולקבל".

כשהתחלפנו במעגלים הרגשתי מרוקנת, אבל אז קרה משהו מופלא. התחלתי לחבק את האנשים ולאט לאט הבנתי לראשונה מה זה בכי של אמצע, כזה שלא מגיע מהראש או מהרגש. בכי שמאפשר לך להרגיש חמלה אדירה לאדם כשעיין אחת בוכה והשנייה מחייכת ואת יודעת שהכל בסדר.
הדבר מילא אותי באנרגיות ולקראת סוף התרגיל הבכי הפך לצחוק. ולרגע יכולתי לראות את עצמי מבחוץ ולהיזכר שהכל זה רק משחק.
הסיבה שבחרתי לשתף בתהליך האישי, הוא כדי להעביר מסר חשוב. ההתנסות בפועל מאוד, מאוד חשובה וכל עוד אנו מעבדים את הדברים ברמת המודע, קשה לנו מאוד ליצור טרנספורמציה.

אז המלצה חמה שלי. "זרקו" את עצמכם למים עמוקים בכל הזדמנות. לכו עם הפחד או עברו דרכו, מצאו כלים חדשים ולא הגיוניים שיאפשרו לכם לשחרר את הרגש מהכלא בו היא נמצאת. אפשרו לראש שלכם ליהנות ולאמצע להתעורר ולקחת בעלות. כי רק ככה תוכלו, לצאת לדרך חדשה ולעשות באמת את מה שנועדתם להיות!

בברכת תודעת האהבה העצמית,
שירי ליבשטיין
www.shiril.co.il