כשהראש עושה דיאטה | מאת: לימור עברון גילת

יש משהו מעורר חשד במורים רוחניים. אולי משום כך הייתה השאלה הראשונה והמתריסה שלי, בחדר הקסום שנמצא בביתו של ניסים אמון שבמושב שבעמיקם: "נו, אז איך זה להיות גורו?". מזגו הנעים והמקבל של ניסים ושנים של מדיטציה, הם כנראה שמנעו ממנו להעיף אותי מכל המדרגות (לא היו הרבה…) והריאיון התחיל.

יליד 1963, ירושלים. בוגר יחידה קרבית, שחווה היטב על בשרו את מלחמת לבנון הראשונה על כל "חמודותיה", ובעקבותיה יצא למסע מקיף עולם. במזרח הוא נשאר שבע שנים, במהלכן היה לנזיר בודהיסטי. מאז הוא מלמד מדיטציה. אחרי המסע הוא חזר לישראל למשך שש שנים, לימד תודעה גבוהה במכללת מדיסין והתחתן עם קיבוצניקית. הם עברו לאי פארוס שביוון, שם נולדו להם בת ובן. מאז פרסם כמה ספרים בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה של המזרח, ופיתח את שיטת הטרילותרפיה. מאז הכשיר חמישה קורסים של מדריכים שהתמחו בשיטה החדשה, המיועדת לעבודה עם קשת רחבה של מצוקות – הן מהתחום הנפשי והן הגופני.

להעיר את ההורה הפנימי

לאחרונה, מתוך העבודה עם אנשים, הוא מעיד כי חש בעלייה בביקוש להעמיק בתחום ההשמנה ואכילת היתר. מתוך העבודה עם בעיות אלה הבין כי שורשיהן רגשיים, וכי הדרכים להתמודד עמן הן, בעיקרן, פסיכולוגיות. באופן כללי ניתן לומר כי אמון מפריד בין הראש לרגש: בתוך כל אדם מתקיימת מערכת יחסים פנימית בין השניים, כאשר הראש הוא הזכר והרגש היא הנקבה. במקרה שלפנינו, מי שאוכלת כדי להתנחם זו הרגש.

מנגד, לוקח הראש הרציני את ההשמנה לכיוון ההיגיון והשכל. הוא מציע דיאטות וספורט בצד ביקורת קשה, אשמה וזלזול מעליב. הרגש הפגועה, שהראש לא מתיר לה להתבטא, לבכות, לרקוד או לנוח בצהריים, מתנחמת באכילה תוך שהיא אומרת לעצמה: "זה המקום היחידי בו אני חשה הנאה מסוימת ושקט מהראש". ואילו אמון מחדד כי "דיאטות הינן מתכון בטוח להשמנה". לפי הטרילותרפיה, האכילה המוגזמת היא רק תופעת לוואי לדיכוי של משהו אחר. "בגלל חוסר באהבה ותסכול", הוא אומר, "הרגש מפצה את עצמה באוכל".

ויש בסיפור דמות נוספת, ה"אני", שהוא "בעל הבית" או ההורה של שני הילדים הפנימיים – הראש והרגש. האני אמור לקבל קריאת השכמה, ולנתב את שני הגורמים בדרך שתיטיב עמם. אבל ההורה בדרך כלל רדום, ויש להעיר אותו כדי שייקח את המנהיגות. להעיר את ההורה הפנימי – זהו הפן הרוחני שנשען על תורת ההארה הבודהיסטית. כל עוד ההורה לא מתערב, הראש מנסה להשתלט על הרגש, אבל מגיע לתוצאות הפוכות מכפי שהיה רוצה.

"הראש", כך מסביר אמון, "מנסה לפורר את הביטחון של הרגש בעזרת ששה מנגנונים שאמורים לגרום לרגש להיות יותר ממושמעת ולאכול פחות":

1. הוא שותל ברגש זרעי חרדה.
2. הוא מטיל עליה אשמה ("אין לך כוח רצון"; "בגללך אנחנו לא מתקדמים בחיים").
3. הקטנה ("את לא יפה, לא חכמה, לא רוקדת יפה, עדיף שאיש לא יראה אותך").
4. התעלמות. (לא נותן מחמאות. לא אומר שהוא אוהב).
5. מציע לרגש תרופות, אומר לה שהיא "לא נורמאלית".
6. משכיח מהרגש את הרצונות והחלומות שלה.

בתגובה, הרגש הפגועה מתנקמת בראש ואוכלת מתוך מרדנות. זוהי מעין אכילה מחאתית. היא "עושה לו דווקא", וסותמת עם אוכל את הכאב ואת חוסר האונים. אמון סבור שכל נושא האכילה הנכונה והקשובה לגוף מזמן יצא מאיזון. ה"תיקון במשקל" לא ייפתר על ידי דיאטה של איפוק ומשמעת. התיקון לא יכול לבוא לידי ביטוי ברמה אחת, תוך התעלמות ממצוקות רגשיות עמוקות הרבה יותר. מבחינתו, הטיפול אמור להיות כלל מערכתי. הוא נוגע במערכת היחסים עם בן\בת הזוג, עם הילדים, עם מיניות, הרגלי אכילה, סוג אוכל, הטבעות פסיכולוגיות שנצרבו בנו ושימוש באוכל כפיצוי, ואחרון חביב וחשוב לא פחות: עד כמה אני מקריב את עצמי למען אחרים?

60 ק"ג + אג'נדה

בינואר הקרוב ייפתח בכפר-סבא קורס הכשרת מדריכים בן 28 שבועות, שיתמקד במערכת היחסים עם האוכל, אבל יכוון אל מערכת היחסים שבין הראש והרגש. בתום ההכשרה של השנה הראשונה, המדריכים יערכו בביתם מפגשים שבועיים בהם יתקיימו מעגלי שיח, שיידונו בסוגיות שקשורות במערכת היחסים שלנו עם עצמנו, כמו גם עם האוכל.

ניסים סבור שאין אדם שאינו מעוניין לדבר על הדברים המעיקים עליו ומחבלים באיכות חייו. מאחר שהרקע האישי שלי כולל התמודדות עם השמנה קשה (60 ק"ג עודפים), והאג'נדה הטיפולית שלי בעלת דגש משמעותי על כל נושא הרגש ומה שאוכל אותו ואותנו, יכולנו לנהל את הדיאלוג הזה ממקום מקצועי ומפוכח.