עורב המחשבות

בבסיסה של תורת המדיטציה והחופש מהסבל נמצאת ההתמודדות עם עורב פנימי, עורב המחשבות. העורב אשר מדבר אלינו מתוך הראש שלנו, משתמש בקול שלנו, מתבטא בשפה שלנו, וקורא לעצמו “אני” כאילו שהוא זה אנחנו.

מספר העורבים כמספר האנשים, כל אחד והעורב שלו. יש עורבים כועסים, יש דיכאוניים, יש מלאים בפחדים, יש עורבים “כבדים” שמדברים מעט ומאד רציניים ויש עורבים שלא מפסיקים לקשקש על דברים לא חשובים. יש עורבים שמרגישים שהם קורבנות. יש עצובים מלאי יגון ויש עורבים ביקורתיים שתמיד יודעים יותר טוב מאחרים. יש מרירים, יש מאוכזבים, יש מפונקים ויש שתמיד יהיו נגד. כל אחד והעורב שלו ועם העורב הזה קמים כל בוקר ואתו הולכים כל לילה לישון.

בסוף היום מכבים את האור, נכנסים למיטה, מתכסים, עוצמים את העיניים אבל השינה לא מיד באה, במקומה בא העורב. הוא לא מנסה לעזור לנו להירדם, העורב שלנו. הוא מבחינתו מעדיף למלא את השקט של הלילה באין סוף מחשבות והרהורים. למרבה האכזבה הוא לא קורא לנו שירה או מספר אנקדוטות מצחיקות. משום מה הוא מעדיף להרהר בדברים לא נעימים ויש לו נטייה חזקה לחוסר שקט ולדאגנות.

לפעמים מנסים להגיד לו ללכת, לעזוב אותנו בשקט: “עשה טובה, מחכה לנו יום קשה מחר… תן לישון”, אבל העורב הפנימי הוא יצור עקשן שלא מוותר בקלות. יש אנשים שמתעוררים בחמש לפנות בוקר ואחרי ביקור קצר בשירותים חוזרים למיטה ורוצים להמשיך לישון, אבל אם העורב התחיל לחפור – השינה כבר לא תחזור.

אנשים הולכים לקולנוע לשעה וחצי של חופש מהעורב. כשהסרט מעניין הם יוצאים מאושרים כי במשך שעה וחצי העורב שלהם היה מרותק אל המסך. אם הסרט משעמם ההנאה מהר מאד עלולה להפוך לעינוי. ברגע שהעורב מאבד עניין במה שקורה בחוץ הוא פונה לדבר אלינו מתוך הראש, ואם הוא ביום ממש לא טוב, הוא לא ייתן לנו ליהנות משום דבר.

אנשים ממלאים את הבית במכשירי טלוויזיה עם עשרות ערוצים, במכשירי וידאו, בעיתונים, במוסיקה ורדיו, נושאים איתם טלפונים אלחוטיים וסלולאריים לכל מקום, מחברים את המחשב לאינטרנט, משתדלים למלא כל רגע פנוי כך שכל הזמן יהיו עסוקים כי אם תהיה דקה אחת בה לא קורה כלום, יתעורר העורב והסיוט יתחיל. “לברוח מהעורב” הוא שם המשחק של האדם המודרני.

הפתגם הבודהיסטי העתיק אומר: “אם אתה סובל בחברת עצמך, כיצד תצפה שמישהו אחר ירצה להיות אתך?”

אם גר לכם בתוך הראש עורב לחוץ שלא חושב שמותר ליהנות מהחיים ולא מרשה להירגע, בטח גם לכם לא נעים להיות לבד. יש אנשים שסובלים מהעורב שלהם עד כדי כך שגם כשהם הולכים לשירותים, הם לוקחים אתם עיתון או ספר, רק כדי לא להיות תקועים לבד בחדרון הצר עם העורב. צינוק נחשב בכלא לעונש החמור ביותר. סוגרים את האדם בחדר קטן לכמה ימים, ומשאירים לעורב לעשות את שאר העבודה.

העורב מסתתר מאחורי המילה שעמום. הפחד או הרתיעה מהשעמום הוא בעצם הפחד מלהיות לבד עם העורב.

אצל ילדים קטנים אגב, עדיין לא התפתח עורב חזק. הם יכולים לראות את אותו סרט עשרות פעמים ובכל פעם ליהנות כמו בפעם הראשונה. מבוגרים צריכים בכל פעם משהו חדש. העורב הבוגר כבר אין לו הרבה סבלנות, מהר מאד משעמם לו ועם השנים הוא הופך לביקורתי יותר, רגזן, תלונתי, כבד ורציני.

אנשים רבים היו שמחים להיפטר מהעורב שלהם, אבל העורב לעולם לא עוזב מרצונו החופשי. הוא נדבק עד הסוף ולא מרפה עד רגע המוות. אנשים מנסים לסלק את העורב, יש המתחננים שיעזוב אותם, שילך לדרכו, אבל הטפיל מתעקש: “אני גדלתי יחד אתכם, הייתי אתכם בכל מקום, אני הוא האופי שלכם. במה תחליפו אותי, באופי של מישהו אחר? מי מכיר אתכם טוב כמוני?”

העורב הוא ציפור חכמה, עם עיניים שחורות וקטנות וקול צורמני שקורא: “רק-רע”, “רק-רע”.

העורב מחדיר בנו פחד מהחיים, אומר שהם מלאי סכנות, אף פעם לא צפויים ואי אפשר לסמוך על אף אחד. באמצעות הפחד שהוא נוטע בנו אנו חוששים לוותר עליו ולהישאר לבד. העורב מייצר חרדות ולחץ, לכאורה כדי לסייע בהישרדות שלנו, אך הסיבה האמיתית שלו היא להבטיח את ההישרדות שלו בתוכנו. הוא מזין אותנו בפחד, משליט משמעת פנימית מחמירה ומשכנע אותנו שכדאי להסתיר ולדכא את הרגש.

אם קרה ומישהו הצליח להשתחרר מהעורב שלו, כל העורבים שבסביבה מנסים להתנכל לו. העורבים כידוע, שומרים אחד על השני ויש ביניהם אחווה.

במקום לברוח מהעורב, להעסיק אותו כל הזמן או לנסות לרצות אותו, ניתן להשתחרר ממנו באמצעות מדיטציה. באמצע השקט יש מקום בו אחיזת העורב פוקעת כבועת סבון. האמת היא שלא צריך להילחם בו ולא לפחד ממנו. צריך להחזיר את “בעל הבית” להיות האדון ולהזכיר לעורב שהוא במקור רק משרת. בתוך הערנות, בתוך החיים עצמם, כאן ועכשיו בדיוק – המציאות ממלאת הכל וכשנמצאים בעשייה אקטיבית לא נשאר מקום לקרקורו הצורמני של העורב.

.


חזרה לדף הספר חכמת המזרח